חזן נ' אתגר ספרים (2007) בע"מ

פסק דין

א.העובדות הצריכות לעניין:

1.מונחת בפני תביעתה של התובעת ובה תובעת היא כי יושב לה סך 4,500 ₪ ששילמה לנתבעת (לשיעורין באמצעות 15 שיקים עתידיים שנמשכו על ידה) תמורת רכישת ערכת לימוד עצמי לבחינות הבגרות הכוללת 20 תקליטורים ובהם חומר הלימוד וכן תרגול, וכמו כן גישה לאתר אינטרנט ייעודי ובו עדכוני חומרי הלימוד לבחינות.

2.בכתב תביעתה טענה התובעת כי היא רכשה הערכה לאחר מסכת לחצים שהופעלה עליה ע"י סוכן הנתבעת, מר מצליח לוי, אשר יצר עמה קשר טלפוני מספר פעמים בניסיון לשכנעה לרכוש הערכה, עד אשר היא נאותה להזמינו לביתה בכדי שיתן הסבריו על הערכה.

לטענתה חמישה ימים לאחר מועד הרכישה יצרה עם מר לוי קשר טלפוני, והודיעה לי כי יש בכוונתה לבטל עסקת הרכש, תוך שהיא תשיב את הערכה כשהיא סגורה ובלתי משומשת לחלוטין, והנתבעת מצידה תשיב לה כל השיקים שמשכה לטובתה, וכל זאת בגלל קשיים כלכליים שבהם היא מצויה ואשר אינם מאפשרים לה באותו עיתוי לבצע רכישה זו. לאחר מספר בירורים שערך מר לוי וכעבור מספר ימים השיב לה כי אין כל אפשרות לביטול העסקה, וכי לא יושבו לה השיקים. תשובה זו קיבלה התובעת אף מהנתבעת עצמה, לאחר ששלחה לה פקס בנושא.

3.בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי אכן היא מכרה לתובעת הערכה, אך זאת אך ורק לאחר שני מפגשים פרונטאליים שנערכו בביתה של התובעת כאשר בני משפחתה נוכחים אף הם (במפגש הראשון נכחה היא עצמה, ילדיה אשר הביעו עניין ורצון בביצוע הרכישה ואביה, אשר הציג עצמו כאיש חינוך בעברו, ובמפגש השני שהתקיים לאחר שהתובעת ביקשה לחשוב על כדאיות ביצוע העסקא נכח גם בעלה), ולאחר חשיבה מעמיקה ולא בהיסח הדעת.

עוד טענה הנתבעת כי היא מוכנה לבוא לקראת התובעת ולפרוס לה התשלום למספר גדול יותר של תשלומים, וכך להקל על מצוקתה הכלכלית הנטענת.

הנתבעת ציינה עוד כי פראקטית לא ניתן לבטל העסקה מאחר שמדובר בממכר שהוא בר שימוש והעתקה, תקליטור, ועל כן קיים חשש שאם ימצא שכיסוי התקליטורים הוסר מרגע מסירת הערכה לתובעת ועד למועד החזרתו לנתבעת, הדבר יוביל למסקנה כי ייתכן ונעשו למצער שימוש בתקליטור ואולי אף העתקתו.

טענתה הנוספת של הנתבעת היתה כי בידיה הוכחה כי התובעת ביצעה כניסה לאתר האינטרנט הייעודי שנכלל בחבילת הממכר, דבר אשר בעטיו היא הוציאה כספים.

ב.רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".

המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי – "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק.

באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124).

לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45).

לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ – 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע:

"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו".

הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.

עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681)

אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.

בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.